חודש האישה מזכיר לנו נושא, שעדיין בוער – פערי השכר – אי צדק שקיים בכל העולם וגם בישראל. נדרש די הרבה זמן להעלות את הנושא למודעות, וכיום, כשהוא כבר במודעות, הוא הפך למעין אנקדוטה, שאנשים מציינים בהזדמנויות שונות, ולעיתים נדמה שישנה אפילו השלמה עם המצב.
פערי השכר מעוררים רגשות ותגובות שונות. יש הטוענים שזה כלל לא נכון, יש הטוענים שהנשים אשמות בכך ויש את אלו שבוחנים לעומק ומנסים להבין מהן הסיבות לפערי השכר, בתקווה שאם נבין, נוכל גם לתקן.
בשיח הציבורי בנושא, עולות טענות שנשים לא דורשות שכר ראוי, שהן מרגישות שהן בעמדת נחיתות לעומת גברים ושישנה אפליה מצד מעסיקים ותפיסות שגויות שנעוצות במהות המגדרית.
מחקר שנערך במכון ברוקדייל*, בנושא כלי מדיניות לצמצום פערי שכר מגדריים, מלמד אותנו שישנן שתי סיבות עיקריות לפערים בשכר וסיבה שלישית עלומה:
- היקף תעסוקה נמוך שאחראי ל-60% מהפער
- עבודה בענפים עם פריון נמוך – 30% מהפער
- 10% מהפער אינו מוסבר. ניתן להניח שמדובר באפליה של מעסיקים או בסיבות הנעוצות בטיעונים שהזכרנו בתחילת המאמר, אך לא ניתן לכמת זאת.
למעשה, המחקר מלמד אותנו שפערי השכר צצים לראשונה בצמוד ללידת הילד הראשון. בשלב הזה נכנסים לחיינו המונחים – קנס האימהות ופרמיית האבהות. קנס האימהות הוא העול הכללי שנשים, אימהות, נאלצות "לשלם"- שכר נמוך יותר משל גברים באותם התפקידים. פרמיית האבהות היא עליית הערך הכלכלי של גברים בדיוק באותו שלב. בעוד אמהות נתפסות בשוק העבודה כפחות זמינות בשל היותן אמהות, אבות נתפסים כמחוייבים יותר למקומות עבודה, כעת משיש להם אחריות ומשפחה לפרנס.
ההנחה, שגם מעסיקים וגם עובדים בוחרים לאמץ, היא שאימהות נוטות לצאת מוקדם יותר ממקומות העבודה ומנצלות יותר ימי מחלה מגברים (נשארות עם הילדים החולים בבית). הן אמונות לכאורה על הטיפול בילדים מקצה לקצה והעומס איתו הן מתמודדות גדול יותר מהעומס שאליו חשופים האבות.
אמונה שמגשימה את עצמה מייצרת מעגל אין-סופי, שבו שכר האבות גבוה יותר ולכן נשים נאלצות לסגת, להישאר בבית עם הילדים כשהם חולים, לצאת מוקדם יותר מהעבודה ובכך לקבע את השכר הנמוך מלכתחילה.
על פי המחקר, כ- 31% מהנשים בישראל עובדות במשרות חלקיות, לעומת 13% בלבד מהגברים. הנשים גם עובדות בממוצע פחות שעות בשבוע בשכר – 37 שעות לעומת 45 שעות אצל גברים. הפערים האלה קיימים גם בקרב העובדות במשרות מלאות, שעובדות 42 שעות בשבוע בממוצע, לעומת 47 שעות אצל גברים.
השאלה הגדולה היא מה אנחנו יכולות לעשות כדי לשנות את המצב הזה. חוק שוויון בשכר לא הביא לתוצאה המיוחלת. תרבות ארגונית, שבה ניתן לעבוד באופן היברידי ובשעות גמישות, המאפשרת לנשים ולגברים להגדיל את הפעילות הביתית, הותירה את הנשים מוחלשות בשוק העבודה שכן, בדרך כלל, הן אלו שבוחרות להשתמש בשעות הגמישות.
נראה שהדרך לצמצום הפערים, עד שוויון מוחלט, יכול להגיע בעיקר מטשטוש התפקידים המסורתיים במשפחה וחתירה לשוויון בתא המשפחתי, אחריות המוטלת על שני בני הזוג ותלויה ברצון ובמודעות המשותפת.
מה נשים יכולות לעשות בנושא? להיות מודעות למצב, לשיקולים האמיתיים שלהן בעת קבלת ההחלטות, לשתף את בני הזוג ולדרוש שוויון ושותפות בתוך התא המשפחתי.
ומה אנחנו בנטע יכולות לעשות בנושא? להמשיך ולהעלות את המודעות של גברים ושל נשים, של ארגונים במרחב הפרטי והציבורי – וכמובן, להמשיך לתמוך בנשים ולתת את הייעוץ התעסוקתי הטוב ביותר.
*המחקר נערך בראשות סמדר סומך, חוקרת בכירה במכון וראש צוות תעסוקה, בשיתוף עם אלישע בן-מאיר ותרצה וילנר, עבור משרד העבודה והרווחה.
