נשים במלחמה

נשים במלחמה

ישראל נלחמת שוב על הבית, אך ממלחמה למלחמה מיטשטשים החזית והעורף. הפעם העורף הוא חזית במקביל לשמירה על גבולות המדינה. נשים תמיד לקחו חלק במערך המלחמה בתפקידים שונים, אך הפעם מקומן של הנשים בלחימה ובתפקידים משמעותיים במערכה הינו גדול אף יותר.

אז מיהן הנשים החזקות, האמיצות, הלוחמות הללו?

הנשים הללו הן לא רק החיילות בשירות סדיר.

במדינת ישראל 2023, נשים הן כח מניע בתחומים רבים. הצעירות יוצאות להילחם, הן משרתות במילואים ופועלות במסגרת המלחמה בהתאם להכשרות שלהן, אבל מה עם שאר הנשים? אם בעבר החלוקה היתה ברורה- הגברים יצאו להילחם והנשים נשארו בעורף לגדל את ילדיהם המשותפים, היום המשוואה הזו שונה לחלוטין. בעוד גברים יוצאים לקרב, הנשים לוקחות לידיהן תפקיד חדש – הן מתפעלות ומחזיקות את העורף. הן ממשיכות לעבוד, מי כעצמאית ומי כשכירה. הן מחזיקות את הבית ומטפלות בילדים וחלקן גם מטפלות בהורים קשישים.

המציאות המורכבת היא מנת חלקן של נשים גם בתקופות שיגרה, זו מציאות לא פשוטה. בכל שלב בחייה, אישה נאלצת להתמודד עם שניים או שלושה תפקידים אישיים ומקצועיים באותו זמן, אך בתקופות של לחימה, נוספים לה תפקידים והתמרון בין התפקידים הקיימים לבין החדשים הופך למשימה מאתגרת במיוחד. אם נוסיף על כך את האלמנט הרגשי והצורך של הקרובים לה בטיפול רגשי או אחר (תינוקות, פעוטות, הורים קשישים) וכמובן את מוטיב הפחד והחרדה, נקבל מצב בלתי אפשרי.

מירית פרבמן, פסיכולוגית תעסוקתית בנטע, מתארת את המצב כ"מציאות לא נורמלית" ומוסיפה שבמציאות כזו, גם תגובות שאינן תקינות לכאורה, הן תגובות נורמליות. היא מציעה לנשים להתייחס לעצמן בחמלה, גם אם הן מזהות תגובות לא אופייניות להן בתקופות שבשגרה. הן צריכות להבין שזה בסדר. הכל בסדר.

על פי מירית,  זה הזמן לחמלה עצמית- חווינו טראומה קולקטיבית בעצימות הגבוהה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. בתוך הכאוס אנו חוות בליל רגשות- עצב, פחד, תחושת אשמה על כך שאנו נותרנו ללא פגע בעוד שאחרים נפגעו. חשוב שנזכור שכל רגש הוא לגיטימי, גם אם למישהו כואב יותר, זה לא מפחית מעוצמת הכאב שלנו. אנו חוות אסון לאומי, כולנו נפגענו באופן כזה או אחר, גם אם לא היינו שם, תחושת הבטחון שלנו התערערה וזו פגיעה לכל דבר. אין זה נכון לדרג את הכאב, אלא לנהוג בחמלה עצמית. באשר להתנהלות יומיומית, מציעה מירית לשמור על הכוחות, פיזית ורגשית. לזכור שזהו אירוע מתמשך ושימור הכוחות להמשך הינו הכרחי. איך תעשי את זה?

  • נסי להבין מה עוזר לך בימי שיגרה ותרגמי את זה לימי קשים- זה יכול להיות עזרה לאחרים, עבודות תפעוליות חזרתיות בבית, תרגול יוגה מול הטלוויזיה. כל דבר שמשפר את ההרגשה שלך ומחבר אותך למרכז שלך. אנו מזכירות- מותר לך להרגיש גם רגשות חיוביים בימים הללו, אל תמנעי את זה מעצמך.
  • תרגלי נשימות ומיינדפולנס
  • הקפידי על סדר יום קבוע ככל הניתן, או לפחות סמני מספר "עוגנים" בכל יום- פעילות החוזרת על עצמה מדי יום (ארוחות בשעות קבועות, התעמלות, קריאה וכו').
  • נסי לצמצם צפיה בחדשות או במראות קשים ועדויות מהשטח, התעדכני במה שצריך והמשיכי הלאה. זה חלק מהשימור העצמי.
  • עשיה מחזקת תחושת שליטה. זה הזמן להתחבר לכוחות ולכישורים שלך. אם את טובה בכתיבה, זה הזמן לכתוב, אם את טובה בארגון וסדר, עשי זאת. חוסר האונים יתחלף במסוגלות וחווית שליטה.
  • הקיפי את עצמך באנשים- חברים, משפחה.  התמיכה החברתית קריטית.

מירית מסכמת ומזכירה שהדבר החשוב ביותר הוא לפעול על פי צו ליבך ולהפגין חמלה עצמית.

זו המלחמה של כולנו. בחזית ובעורף.

10 שאלות עם טובה בן-ארי

מעטים האנשים שהצליחו לשנות את מערכת החינוך מבפנים לאורך שנים, וטובה בן ארי היא אחת מהם. בראיון, היא מספרת על אבני הדרך המקצועיות שלה, על המהפכה שהובילה בתחום זכויות התלמיד ועל למה חינוך לקריירה מתחיל הרבה לפני העבודה הראשונה.

לקריאה >

מהטיות שמתחילות בגיל 14 לקריירה רגישת מגדר

אנחנו נוטות לחשוב שקריירה מתחילה אחרי הצבא, התואר, או עם העבודה הראשונה. בפועל, כבר בחטיבת הביניים מתעצבים דימוי עצמי, תחושת מסוגלות והאמונה במה ש”מתאים” לנו. במאמר הזה אנחנו בוחנות איך נוצרות ההטיות האלה, ולמה חינוך לקריירה בגיל צעיר הוא לא מותרות – אלא הזדמנות אמיתית להרחיב את גבולות האפשר.

לקריאה >

10 שאלות עם יעל יצחקי – נטע

20 שנה אחרי שהקימה את נטע, ד״ר יעל יצחקי חוזרת לרגעים שבהם הרעיון התחיל להתגבש – מתוך חיבור בין מחקר, פמיניזם ועולם העבודה. בראיון אישי היא מדברת על מה שנשים מקבלות מנטע מעבר לכלים מקצועיים, על השינויים שעבר שוק העבודה, ועל מה שנשאר בלב הארגון גם אחרי שני עשורים: אמונה עמוקה בזכות של כל אישה להקשיב לעצמה, להתפתח ולבחור את הדרך המדויקת שלה.

לקריאה >