הבינה המלאכותית משנה במהירות את שוק העבודה. מקצועות שעד לא מזמן נחשבו “בטוחים” כמו שיווק, ניהול, שירות לקוחות וכל מקצועות התוכן, עוברים אוטומציה או מצמצמים כוח אדם. במקביל, מתרחש תהליך הפוך ומרתק – חזרה לעשייה פיזית, מוחשית, שמבוססת על מגע אנושי, רגש ומיומנות. לא מדובר בגעגוע נוסטלגי, אלא במגמה אמיתית.
יותר ויותר נשים בעולם (ובמידה מסוימת גם בישראל) בוחרות כיום בעבודות כפיים ובתחומים שבעבר נחשבו “גבריים”- נגרות, ריתוך, חשמל, מכונאות, חקלאות ובנייה. בארצות הברית, שיעור הנשים בענף הבנייה הגיע לשיא של 11.2% שנת 2024, עם עלייה של כ־28% במספר הנשים במקצועות עבודות כפיים (trades) בין 2018 ל-2023. גם בבריטניה נרשמה עלייה עקבית בשיעור הנשים במערך החניכות במקצועות טכניים, ובאוסטרליה דווח כי כ־30% מהחניכות בענפי האינסטלציה הן כיום נשים.
הנתונים האלו מלמדים על מגמה מתפתחת, גם אם היא עדיין בשוליים. נשים רבות, במיוחד כאלה שחוו שחיקה מעבודת מסכים או מהתחרות בעולם דיגיטלי רווי, בוחרות במסלול חדש שמחזיר להן תחושת שליטה, משמעות וסיפוק שונים מאלו שהתרגלנו לראות כמקובלים. במקום לנהל תהליכים, הן יוצרות והן חוות את הסיפוק בהשלמת יצירה, גם אם זו פעולה שעד השנים האחרונות לא הוגדרה כיצירתית, דוגמת שיפוץ מטבח.
במקביל, דוחות ה- OECD מצביעים על תופעה רחבה יותר. ככל שהבינה המלאכותית מחליפה משימות קוגניטיביות רוטיניות, כך עולה הערך של עבודות שדורשות תנועה, מגע, יצירתיות אנושית וקבלת החלטות בזמן אמת. מדובר בשינוי עומק בתפיסה, לא עוד הפרדה בין "עבודת חשיבה" ל"עבודת כפיים", אלא הבנה ששילוב ביניהן הוא לב החדשנות האנושית.
בישראל חסרים עדיין נתונים מובהקים על כניסת נשים לעולם עבודות הכפיים, אך הרקע הכלכלי יוצר הזדמנות. מצוקת כוח האדם החריפה בענף הבנייה בשנת 2024, בעקבות היעדרות עובדים פלסטינים, ופתחה פתח חדש למקצועות שהפכו נגישים גם לנשים – בעיקר בהכשרות טכניות, אנרגיה מתחדשת ובנייה קלה. ייתכן שדווקא כאן תתחיל המהפכה המקומית? אולי.
מעבר למספרים, יש במגמה הזו מימד תרבותי עמוק. נשים שבוחרות בעבודות כפיים משנות את יחסי הכוחות של מגדר ועבודה. הן מאתגרות את התפיסה שלפיה עוצמה פיזית שייכת לגברים בלבד, ומגדירות מחדש את המשמעות של נשיות בעבודה. הידיים המלוכלכות, השרירים העייפים, התחושה בסוף יום עבודה – כל אלו אלמנטים שכחברה התרחקנו מהם בשנים האחרונות ונשים רבות, שבאופן טבעי אולי היו בוחרות בהם, לא ראו בהם אפשרות, מתוך הבניה חברתית.
בעידן שבו המכונה לומדת לחשוב, דווקא היד האנושית חוזרת להיות נדרשת. הנשים שמרימות פטיש, מתקנות מנועים, מובילות ריהוט או מרתכות פסלים הן סמל לשלב הבא בשוק העבודה, כזה שמבוסס לא על החלפת אדם במכונה, אלא על מציאת המקום שבו האדם הוא בלתי ניתן להחלפה.
אנחנו לא יודעות לאן בדיוק הולך עולם העבודה, אבל יש משהו בחזרה לתפקידי עבר, שמאפשר לנשים רבות להצליח בדרכן, ללא הכוון וציפיות חברתיות.
