כשנערה בת ארבע עשרה מצהירה בפני צוות ההוראה שהיא מתעניינת במדעים, מה התגובה שהיא מקבלת? בעוד נערים יופנו לנתיבים טכנולוגיים והנדסיים, נערות ימצאו את עצמן מכוונות למקצועות הומניים יותר – מדעי החברה, גיאוגרפיה, אמנות – מקצועות שמשקפים ציפיות חברתיות. זה לא קורה מתוך זדון. זה קורה מתוך הרגל.
הבעיה אינה הבחירה, אלא המרחב שבו היא מתקיימת. במערכת החינוך הישראלית, בניגוד למקומות אחרים בעולם, לא קיים ייעוץ קריירה. אם במדינות אחרות, נערים ונערות שמסיימים את התיכון מתחילים לחשוב על אופק תעסוקתי ובהתאם לכך בוחרים מקצועות להעמקה, הרי שבישראל האופק התעסוקתי נראה רחוק מאוד ולכן מערכת החינוך לא נדרשת להכין אליו את הנוער. אחרי התיכון בני הנוער ממשיכים לשירות צבאי או לאומי ורק לאחר מכן מתחילים לחשוב על בחירת מקצוע. במקרים מסויימים מדובר על שלוש או ארבע שנים לאחר סיום התיכון. למעשה מערכת החינוך דוחה את הנושא ומעבירה אותו לידי המערכת הצבאית שמגיעה אחריה.
אלא שדווקא המרחק הזה, בין גיל ההתבגרות לבין רגע הבחירה המקצועית הרשמי, הוא מה שמאפשר להטיות לפעול בשקט. בגילאי ארבע עשרה עד שבע עשרה מתקבלות החלטות שנראות לימודיות בלבד – איזו מגמה לבחור, אילו מקצועות להרחיב, באילו תחומים להשקיע מאמץ ואיך לתפוס את עצמך כתלמידה. אבל בפועל, אלה החלטות שמשרטטות גבולות של אפשרי ולא־אפשרי. מחקרים של ה – OECD מראים שסטריאוטיפים מגדריים במערכת החינוך משפיעים על הביטחון העצמי של תלמידות ותלמידים, על תחושת השייכות שלהם לתחומים מסוימים, ועל בחירות הלימוד והקריירה שלהם בהמשך.
כשהמסר הסמוי הוא שפיזיקה, טכנולוגיה או יזמות הן זירות טבעיות יותר לבנים ואילו תקשורת, טיפול או הוראה הם מסלולים מתאימים יותר לבנות, בית הספר אינו רק משקף את המציאות החברתית, הוא גם משחזר אותה. לא מדובר בהכרח באמירה מפורשת של מורה או יועצת, אלא בהצטברות של רמזים קטנים – את מי מעודדים לבחור חמש יחידות מתמטיקה, מי נשאלת אם התחום 'לא יהיה קשה מדי', אילו דמויות מוצגות כדוגמאות למצוינות, ואילו מקצועות כמעט אינם מופיעים בדמיון של התלמידות מלכתחילה. יתרה מזאת, הדוגמה שנערות ונערים רואים בשטח הוא שהוראה הוא תחום נשי עם מיעוט גברי ומעט הגברים שעוסקים בו גם מתקדמים לתפקידים ניהוליים מהר יותר מנשים. למידה מתוך דוגמה אישית רק מחזקת את ההטיה.
במובן הזה, היעדרו של ייעוץ קריירה שיטתי בישראל אינו חלל ניטרלי. זהו חלל שמתמלא באופן אוטומטי בנורמות חברתיות, בציפיות מגדריות ובהנחות מוקדמות. במדינות שבהן מתקיים חינוך לקריירה כבר בגילאי חטיבה ותיכון, התהליך אינו מצטמצם לשאלה 'מה תרצי להיות כשתהיי גדולה', אלא כולל חשיפה לעולמות התעסוקה, היכרות עם מסלולים מגוונים, ובחינה של תחומי עניין, יכולות וערכים בלי להצמיד להם מראש תווית מגדרית. כאשר תהליך כזה אינו מתקיים, הבחירה העתידית אינה חופשית אלא פחות מודעת.
במקום הזה נטע מבקשת להציע אלטרנטיבה. במקום לחכות לסוף התיכון, או גרוע מכך, לאחרי השירות הצבאי, אנו מציעות להתחיל את השיח על עתיד מקצועי כבר בגיל שבו דימוי עצמי, שאיפות ותחושת מסוגלות עדיין מתעצבים. קריירה רגישת מגדר איננה שיטה שדוחפת נערות דווקא ל- STEM וגם לא מהלך שמבקש לפסול בחירות הומניות. המטרה שלה היא להבטיח שכל נערה ונער יוכלו לזהות את החוזקות, הנטיות והאפשרויות שלהם בלי שהמגדר ינהל עבורם את השיח ויתווה להם את הדרך.
בפועל, המשמעות היא שינוי במספר רבדים במקביל – הכשרת צוותי הוראה וייעוץ לזיהוי הטיות סמויות בשפה, בהכוונה ובהמלצות שניתנות לתלמידות ולתלמידים. ובמקביל, חשיפה יזומה למודלים מגוונים של קריירה – נשים במדעים, גברים במקצועות טיפול, מסלולים טכנולוגיים לצד מסלולים חברתיים וכן דרכים שונות לשלב משמעות, פרנסה והשפעה. הרובד השלישי והמעניין ביותר, הוא פיתוח כלים חינוכיים שמזמינים בני נוער לשאול שאלות: מה מסקרן אותי, אילו בעיות אני אוהבת לפתור, באילו סביבות אני משגשגת ומה חשוב לי שיהיה בחיים המקצועיים שלי.
המשימה, אם כן, אינה רק לעזור לבני נוער לבחור מקצוע. המשימה היא להרחיב את גבולות הדמיון שלהם לפני שהחברה מסמנת עבורם מה פתוח ומה סגור. דווקא שם, בשנים שבהן נערות לומדות מי הן מתחיל גם השינוי הגדול.
