פרחים בקנה, אך אין נשים בצריח

זה נראה מבטיח. לפני כשנה וחצי, החל לפעול בצה"ל פרויקט שמטרתו שילוב נשים במערך הלחימה של השריון. נשים יועדו להילחם כטנקיסטיות מן השורה. זה היה הצעד הטבעי לאחר שורה של צעדים לשילוב נשים בעולם הלחימה הגברי, תהליך שמתנהל בעצלתיים בעשרים השנים האחרונות. הפרויקט הוגדר כהצלחה – עשר נשים סיימו את המסלול, מתוכן ארבע סיימו כמפקדות טנק והעתיד נראה חיובי, אלא שכפי שקורה לא פעם בחיים- הפרויקט הצליח, אך הרעיון מת.

שילוב נשים במערך הטנקים עורר סערה כבר בשלבים הראשונים של הפרויקט. הטיעונים נגד שילובן של הנשים סבבו סביב הנושא המגדרי כאשר הטיעונים היו מבוססי תפיסות עולם מיושנות ואמונה שנשים אינן מסוגלות להתמודד עם הלחימה.

זה לא נאמר חד משמעית, הדברים הובלעו בין שלל טיעונים נוספים. הרי זה לא נשמע טוב. אנחנו בשנות האלפיים, למדנו דבר או שניים על מגדר, אנחנו יודעים מה מותר ומה אסור להגיד. לאחר שנה של טיעונים, שוחררה הודעה שהפרויקט לא ייצא לפועל. זה לא עניין מגדרי חלילה אלא שיקול כלכלי נטו – הכנסת נשים למערך הטנקים תהיה כרוכה בהוצאות עצומות ואין לכך את התקציב כרגע. זה לא שאנחנו לא רוצים נשים, אנחנו לא יכולים כרגע.

הטיעון המנצח נשלף, לכי תלחמי בטיעון כלכלי – אין תקציב, מה נעשה? אולם, בהמשך דיבר בגלי צה"ל אביגדור קהלני שהסביר למה, לדעתו, נשים באמת לא יכולות להילחם בתוך טנק. הוא בעד נשים אבל לא בכל מחיר. אביגדור קהלני חווה מלחמות, הוא יודע כמה הן טראומטיות ללוחמים והוא רוצה להגן על הנשים. אלא שהגנה זו מחזירה אותנו למצב של חוסר שוויון ואי מתן הזדמנויות שוות. קהלני טען שהוא בעד לוחמות בצה"ל, אבל לא להיות בדרג המסתער. הוא נגד זה שנשים תחווינה פוסט טראומה קשה.

גם אבות זקוקים לגפיים שלהם וגם הם חווים פוסט טראומה ובכל זאת אנחנו שולחים אותם להילחם.

נראה שהשיקולים הרשמיים שנמסרו לתקשורת, אינם הסיבה האמיתית לנטרול הפרויקט. בסופו של דבר הסיבות עמוקות יותר ונובעות מכך שהצבא הוא עדיין ארגון גברי במהותו ולמועדון הסגור הזה אין כניסה שווה לנשים, אולי לפעמים עם "כרטיס אורח" אבל לא באופן כזה שישבש את ההתנהלות הגברית הצבאית.

אנחנו יכולות לשתוק ולהאמין שאחרי הצבא הכל יראה אחרת: שהעולם העסקי, האזרחי, מתנהל באופן שונה. אנחנו יכולות להאמין שגם אם הצבא מגביל את צעדנו, הרי שאפשר לקחת אוויר ולצאת לעולם העסקי או הפוליטי ושם להשתלב ולהתקדם, אבל האמת היא שונה. השירות הצבאי הוא התחנה הראשונה של נשים וגברים ישראלים בעולם העבודה. אי אפשר לנתק את הצבא מעולם התעסוקה. לא ייתכן שהמסר שנעביר לנשים הצעירות שמתגייסות לצבא הוא שהשוויון שלהן לא משתלם לצבא. זה לא נעצר בצבא. זה קורה בכל מקום עבודה שבו קיימת תרבות ארגונית גברית שלא מאפשרת לנשים להשתלב ולתרום לארגון שבו הן נמצאות. כולנו מפסידים מכך.

מהפכת הנוודות הדיגיטלית -בשורה לארגונים ולעובדות

בעידן שבו המשרד כבר איננו רק ארבעה קירות וכיסא סטנדרטי, הנוודות הדיגיטלית צוברת תאוצה כמודל עבודה חדשני.
מדובר בסגנון חיים שבו עבודה מתבצעת מרחוק באמצעות טכנולוגיה – תוך כדי ניידות גיאוגרפית, בארץ או ברחבי העולם. זה יכול להיות שבוע בגליל, חודש בפראג, או יום עבודה קבוע בבית הקפה השכונתי.

לקריאה >

10 שאלות עם תום אלרום

לפעמים מה שנראה כמו אילוץ הופך להזדמנות לשינוי גדול בחיים. ככה זה היה אצל תום – אימא חד הורית שהעבירה את חייה מתל אביב להודו, והפכה את המסע הזה לקריירה חופשית ומלאת השראה. איך זה מרגיש באמת לחיות בדרך הזו, אילו אתגרים ויתרונות פוגשים בדרך, ומה היא ממליצה לנשים שחולמות לעשות את הצעד הזה בעצמן?

לקריאה >

גם בלי כדור בדולח

את חושבת על העתיד של ילדיך? איך את רואה אותם משתלבים בעולם העבודה? הורים רבים מכוונים את ילדיהם לעבר קריירה יציבה, קריירה שיש בצידה פרנסה גבוהה ובטוחה. לכאורה, יש בכך הגיון רב, או לפחות היה בעבר. היום אנחנו יודעים שעולם העבודה איבד מהיציבות שלו. דו"ח"The Future of Jobs" , של הפורום הכלכלי העולמי, מנבא שכ-65% מהילדים שלומדים היום בבית הספר, יעסקו בעתיד במקצועות שעדיין לא קיימים. המשתנה הזה מוסיף הרבה מתח ובלבול למשוואת הקריירה העתידית – איך נכוון את ילדינו לבחור במקצוע מסויים, אם אנחנו לא יודעים מה צפוי למקצוע הזה בעתיד?

לקריאה >