שם מלא: ליאת אחירון
גיל: 51
מצב משפחתי: נדמה לי שקוראים לזה רווקה. אמא ל-4 ילדים.
1. איך היית מגדירה את העשייה המקצועית שלך היום?
זמרת-יוצרת, שחקנית ומנחה. וגם מתפרנסת מעבודות מזדמנות.
אני נמצאת בתהליך בנייה, מתוך כוונה שמרכז הפרנסה יהיה מהמוזיקה, למרות שזה קשוח להתפרנס מאמנות.
בינתיים – אני מתפרנסת מכל מיני דברים שמשאירים לי זמן להתעסק בבנייה שלי. בין לבין אני מקיימת הופעות חצר אינטימיות, מבשלת, תופרת, מעבירה שעות אמנות בקייטנות.
2. כמי שפרצה בגיל צעיר מאוד, איך הפער בין החלום של אז למציאות של היום עיצב את תפיסת העולם שלך?
יש כל כך הרבה סוגי פערים. היו לי הרבה שנים שאני קוראת להן ״התגלגלות״.
כילדה לא העזתי לחלום על עצמי על במות – זה היה חלום מודחק, והעובדה שזה קרה הייתה כמעט הפתעה.
התקבלתי בגיל 16 ל״צעירי תל אביב״, ומאז הדברים פשוט התגלגלו – להקה צבאית, ערוץ 1, ערוץ הילדים. דברים הגיעו אליי אחד אחרי השני.
ובתוך כל זה היה חלום שלא לגמרי התממש. תמיד אהבתי לכתוב – הכתיבה הייתה עבורי מקום עמוק, מרפא ובעל ערך, יותר מדברים אחרים שעשיתי.
התקופה בערוץ הילדים הייתה מורכבת מדברים נפלאים ומדברים מאתגרים, אבל המפגש עם הילדים, בעיקר כשהיה אישי, מילא אותי במשמעות. היו ילדים שערוץ הילדים נתן להם תחושה של בית.
היום אני מפלסת דרך ורואה בזה שיעור. יש דברים שבעבר לא באו לידי מימוש, אבל תמיד היו שם. מצאתי לא מזמן שירים שכתבתי בגיל 9.
אני מבינה שזה רמז למה שצריך לקרות, ועושה עבודה עמוקה של פירוק מעכבים כדי שאוכל לחיות ממה שאני אוהבת – לכתוב ולשיר.
3. איזו דמות נשית מהווה עבורך מקור לכוח וליציבות ברגעים מאתגרים?
לא עולה לי שם אחד, אבל כן עולות לי איכויות.
דמות מקצועית שליוותה אותי הרבה שנים היא יהודית רביץ. היא סימלה עבורי את המקום שרציתי להיות בו – כותבת ושרה את מה שהיא יוצרת.
הייתי שואלת את עצמי הרבה פעמים: ״יהודית הייתה עושה את זה?״. לרוב התשובה הייתה לא, ובכל זאת הייתי הולכת על זה.
היום מה שחשוב לי אלו האיכויות – אומץ לבטא את עצמך, נשים שמביעות את עצמן בלי פחד.
וגם נשים שאוהבות את עצמן, שלא מתביישות בזה. בעבר ראיתי בזה משהו יהיר, אבל היום אני מבינה שזה לא חייב לבוא על חשבון אהבת הזולת.
אני מעריכה גם את מי שיש לה אומץ לא להיות במיינסטרים.
4. מהן נקודות המפנה ששינו את האופן שבו את מסתכלת על קריירה ופרנסה?
נקודת מפנה משמעותית הייתה סביב ערוץ הילדים. אחרי שבע שנים של עבודה, עם פרנסה קבועה ותחושת בית, הבנתי שאני לא צריכה להמציא את עצמי בתוך זה – אבל את מה שיבוא אחר כך, כן.
בגיל 27 התחלתי לטייל בעולם, המפגש עם הטבע ועם אנשים מחוץ לתעשייה שינה בי הרבה.
התחלתי ללמוד תחומים טיפוליים, למדתי שיאצו. זו הייתה חוויה עמוקה של אמת, ניקוי אגו ועבודה פנימית. זה חידד לי את הפער בין הקצב והערכים שלי לבין העולם הטלוויזיוני.
יש משהו במדיה הזו, לא באשמת אף אחד – שיש בה דברים שהם ליד האמת.
בגיל 30 רציתי לצאת לעוד מסע, ופחדתי לבקש חופש. אני זוכרת שתפסתי את הראש ואמרתי לעצמי: את בת 30, מישהו יגיד לך מה לעשות?
כמה ימים אחר כך עזבתי. החלטתי שאני מעזה להמציא את עצמי ולהקשיב לעצמי, לטובת התפתחות שלי.
גם היום, בגיל 51, אני לפעמים עדיין מפחדת.
5. האם יש החלטה מקצועית מהעבר שאת מתבוננת עליה היום בעיניים אחרות?
לא.
אני מאמינה שדברים קורים מסיבה, גם אם הם כואבים או קשים.
אני לא נוטה להצטער, אלא לנסות להבין בדיעבד למה דברים קרו כפי שקרו; ומה אפשר ללמוד מהם, בהתאם למי שהייתי באותה נקודת זמן.
6. מהו השיעור החשוב ביותר שלמדת על עצמאות כלכלית?
עצמאות כלכלית היא דבר חשוב, אבל חייבת לכלול עוד מרכיבים.
השילוב בין מה שאת אוהבת לבין מה שאת טובה בו הוא מתכון לעצמאות כלכלית שיש בה גם חירות פנימית.
אפשר להרוויח הרבה כסף ולהיות במקום שלא נכון לך. בשבילי החירות האישית ניצחה את העצמאות הכלכלית כבר בגיל 30.
היום אני לא מוכנה לעצמאות כלכלית שתבוא על חשבון החיבור למה שאני אוהבת – הכתיבה והשירה. אני בדרך לשם, דרך לא פשוטה, עם הרבה קשיים, אבל בלי פשרות.
7. אם היית יכולה ללחוש עצה אחת לליאת בת ה-16, מה היית אומרת לה?
אני לא בטוחה שהייתי מבינה אז.
אבל אולי הייתי אומרת: את באמת נפלאה. מותר לך לאהוב את עצמך.
ואולי גם: מותר לך לזרוח. והכוח בידייך.
ואולי הייתי אומרת משהו על ללמוד לזהות את הפחד – לא לתת לו לשלוט.
8. אחרי יום של עבודה מאומצת, מה הדבר שבאמת נותן לך שקט?
הילדים שלי, שיחות נעימות איתם.
לעבוד בגינה, לגעת באדמה, להיות בטבע.
לבשל דברים שאני אוהבת, להתקלח במים רותחים, לשתות תה ג׳ינג׳ר לימון ודבש.
אני מאוד אוהבת לאחרונה לרקוד, אני משתדלת להגיע כמה פעמים בחודש לאיזשהו מרחב שזזים בו, שמספק גם חיבור לגוף וגם חיבור פנימי.
בעת הזו, להיות במקום עם מוסיקה ושזזים בו – זה גם לפגוש את הכוחות המדהימים שיש בבני האדם.
אנחנו נמצאים במציאות שכל כך מכבה אותנו, ולראות אסופה של אנשים שבוחרים בחיים ובאור – יש בזה משהו שמזכיר שיש עוד סיכוי וזה נותן תקווה.
9. מהו המצפן הפנימי ששומר עליך לא לאבד את האמונה בעצמך ובכישרון שלך?
הזכוכית של המצפן שלי לפעמים עכורה, ואז אני מוציאה ומנקה מחדש.
אבל המצפן עצמו הוא הלב.
הוא מזכיר לי מה אני אוהבת – לכתוב, לשיר, ולעזור לבני אדם אחרים.
זה לא רק ביטוי עבורי, אלא גם ריפוי. יש בי גם צד מטפל, ואני מחברת אותו לאמנות שלי.
אני מרגישה שיש לי מה לתת, גם כמי שעוברת דרך, וגם כשיש לי ספקות – אני חייבת לזכור שהכוונות שלי הן כל כך טהורות שלא יכול להיות שהן לא יתגשמו.
והכוונה הזו, הטוהר הזה – נותנים לי כוח להמשיך גם כשיש ספקות.
10. עם איזו מחשבה או תקווה לעתיד את בוחרת לסיים את היום שלך?
אני חושבת הרבה על שלום.
אני מאמינה באנושות, גם כשזה נראה רחוק.
באופן אישי, אני מזכירה לעצמי שאורך רוח והתמסרות יביאו פרי.
אני עדיין בדרך, בתוך תהליך של בנייה.
אחד הדברים המרכזיים שאני נמצאת בהם עכשיו הוא פרויקט הדסטארט לאלבום שלי.
זה צעד מאוד משמעותי עבורי, כי כדי שהשירים שלי יישמעו ויגיעו לאנשים, הם צריכים לצאת החוצה. והדסטארט הוא הדרך לאפשר לזה לקרות.
הוא התחיל מאוד חזק, ואז כמעט נעצר בבת אחת כשהתחילה המלחמה.
כמו הרבה דברים, גם היצירה נדחקת הצידה בזמן כזה, וזה מחדד עד כמה הדרך הזו מאתגרת, גם רגשית וגם מעשית.
ובתוך זה אני בוחרת להמשיך, כי יש לי חלום ליצור ולגעת באנשים דרך המוזיקה שלי.
אני מבינה שזה רק שלב בדרך. אחריו יהיו עוד תחנות, הופעות, שיווק, החלטות לא פשוטות.
ובינתיים אני לומדת להתקדם בצעדים קטנים, גם כשהכול לא ברור.
להאמין שהשביל ייפתח מתחת לרגליים.
וזה בסדר גם לא לדעת, ולהתקדם בצעדים קטנים.
– –
לצפייה בעמוד ההדסטארט של ליאת: https://headstart.co.il/project/89505
– –
צילום: חיים קמחי.
