שם: יובי תשומה כץ
גיל: 47
מצב משפחתי: נשואה ואמא לארבעה
1. מה את עושה בחיים?
אני מנהלת את עמותת "חברים בטבע" – מקום שבו אנשים, קהילה וטבע נפגשים כדי לרפא, לצמוח וליצור שינוי.
בכל התוכניות שלנו אנחנו הולכים אחורה כדי ללכת קדימה.
העבודה שלנו נשענת על ההבנה שהמגוון – תרבותי, גילאי, אמוני ודעותי – הוא לא רק עובדה, אלא מתנה.
בין אם זו תוכנית "מתגלה", שבה נשים מחברות בין עשייה עסקית לבין זהות וקהילה, מספרות את סיפור חייהן ונפגשות עם מקורות השראה מתוך התרבות האתיופית והישראלית, ובין אם זו הגינה הקהילתית בגדרה – שבה החקלאים בני הגיל השלישי מובילים את העבודה באדמה, ומלמדים את שותפיהם הצעירים את סודות הגידול, הסבלנות והחיים, או תוכנית "טנא אדם" – בכולן אנו פועלים מתוך אותה אמונה: שהחיבור בין אדם, קהילה וטבע הוא לב היכולת שלנו לרפא ולצמוח יחד.
2. מה חלמת להיות כשהיית קטנה?
חלמתי להיות זמרת. להופיע, לרגש, לחבר אנשים דרך קול ומנגינה.
אמנם זו לא בדיוק הקריירה שבסופו של דבר הגעתי אליה, אבל במחשבה לאחור – יש לא מעט נקודות חיבור. גם היום אני עובדת עם קהילות, יוצרת מפגשים אנושיים, ומנסה לגעת בלב של אנשים. במקום במה ומיקרופון – הכלי שלי הוא עשייה חברתית, חיבור בין אנשים, והיכולת לספר ולשמוע סיפורים. אז אולי אני לא שרה, אבל בהחלט עוזרת לאחרים להשמיע את הקול שלהם.
3. צייני דמות שהשפיעה עלייך, ולמה
נולדתי באתיופיה, ואני שייכת לדור שבו החלום העתיק – לעלות לירושלים – התגשם. אני רואה בעיתוי שבו באתי לעולם ייעוד: להיות גשר בין עולמות, בין תרבויות, בין שפות ודרכי ביטוי.
המעבר מאתיופיה לישראל לא היה רק מסע של קילומטרים, אלא מסע של נשמה – למצוא את הבית הרגשי והשייכותי בתוך המעבר הגדול הזה.
את המסע שלי עשיתי לצד סבתא שלי – אישה מלאה אמונה, תעוזה ודבקות. היא הייתה המגדלור שלי, גם כשהגענו לארץ. בכל פעם שלא מצאתי את עצמי או כשנשבר לי הלב, היא הייתה מביטה בי ומספרת סיפור. תמיד סיפור. כך היא ידעה לדבר על מה שבאמת חשוב – על חיים, תקווה, צדק וחמלה.
גם אימא שלי, כשנפגשנו שוב בארץ, המשיכה בדרך הזו – לספר סיפור כדי לומר משהו. לפעמים זו הייתה מסקנה חדה, ולפעמים פתח לחשיבה עמוקה.
בעצם, כל הרעיון של "מתגלה" נולד מהשורש הזה – מהכוח של סיפור חיים כגשר בין דורות ותרבויות.
4. ספרי לנו על 2–3 אבני דרך משמעותיות בחייך המקצועיים
השירות הצבאי, ההדרכה במחנה קיץ בארצות הברית, המפגש עם ישראל של סבתי, האימהות – וכל אחד מהשלבים שבהם נולדה תוכנית חדשה בעמותה – היו תחנות של צמיחה.
בכל פעם שראיתי אנשים מתקרבים זה לזה דרך עבודה באדמה, שיח כן או יצירה משותפת – ידעתי שאני במקום הנכון.
5. מה הטעות הכי גדולה שעשית במהלך דרכך המקצועית?
במשך השנים עשיתי דברים שאני יכולה לקרוא להם "טעויות" – אבל היום אני מבינה שהם היו חלק מהדרך. הם אלה שפתחו אותי למבט חדש, ללמידה ולרכות כלפי עצמי.
לפעמים אני מתבאסת שלא ישבתי מספיק עם סבא וסבתא שלי, שלא הקשבתי עוד קצת.
6. מה למדת מכך להמשך הדרך?
הפתרון שלי הוא פשוט: להמשיך לשבת עם סבים וסבתות. ברוך השם, אני מוקפת בהם – גם אם ביולוגית הם לא שלי. בגינה החקלאית שלנו בגדרה יש כ־60 מהם, בבית שמש עוד כ־30, וגם בראשון לציון וביבנה.
כל מפגש איתם הוא שיעור חיים, הזדמנות להשיב לעצמי משהו ישן ויקר.
7. אם היית פוגשת היום את עצמך בגיל 16, איזו עצה הייתי נותנת לעצמך?
בגיל ההתבגרות רציתי כל כך להיות "ישראלית". זה צבע את חיי, גרם לי לחפש אישורים מבחוץ, לרצות להשתייך דרך עיניים של אחרים.
היום, כשיש לי מתבגרים משלי, אני אומרת ליובי ההיא, בת ה־16: "את מי שאת. את שייכת מעצם היותך. אין צורך להתאמץ כל כך."
8. מה מרגיע אותך אחרי יום ארוך?
אחרי יום ארוך, אני מוצאת את השקט שלי בגינה – נושמת עמוק, מקשיבה לרוח בין העלים, וחוזרת לעצמי.
העבודה בגינה – העישוב, השתילה, ההתעסקות עם הקומפוסט – היא המקום שבו אני נחה מהמחשבות שמתרוצצות במשך היום.
9. מה המצפן שלך שמורה לך את הדרך והכיוון?
המצפן שלי פשוט: "האם זה טוב לילדים שלי?" – זו השאלה שמובילה אותי בכל בחירה – אישית ומקצועית.
אם זה טוב לילדים שלי – זה כנראה טוב גם לעולם.
10. עם אילו מחשבות או תחושות את נרדמת בלילה?
בלילה, כשאני נרדמת, אני חושבת על כל מה שעוד מחכה להתגשם – ויחד עם זה חשה שקט עמוק.
שקט של מי שממשיכה מסע של דורות, מסע של חלום שממשיך להתממש דרכה.
קרדיט צילום: יעל אילן
