הוותיקות בינינו בוודאי זוכרות שהאחד במאי היה תאריך מיוחד- יום הפועלים. הוא נולד מתוך רחובות סוערים, שלטים, שביתות ומאבק אחד ברור- עובדים מול מעסיקים. יום הפועלים סימל דרישה פשוטה אך מהפכנית- גבולות ברורים שיגנו על העובדים. שמונה שעות עבודה, שכר הוגן, תנאים בסיסיים, זכות להתאגד. היה אויב ברור, הייתה חזית, והייתה תחושה שאם נילחם יחד, נוכל לשנות.
אבל מה קורה כשהחזית מתפרקת?
האחד במאי לא חקוק במודעות של עובדות ועובדים. כששאלנו נשים צעירות האם הן יודעות שהאחד במאי הוא יום הפועלים, רובן לא ידעו וכולן הסכימו שהיום הזה לא רלוונטי בתקופתנו, תקופה בה ישנם דיני עבודה.
האמנם?
היום, יותר ויותר נשים יצאו מהמודל הקלאסי של "עובדת-מעסיק". הן פרילנסריות, עצמאיות, יזמיות או עובדות דרך פלטפורמות שונות. לא תמיד ישנם חוזים מסודרים, אין מקום עבודה אחד, אין תנאים סוציאליים והמדינה לא מקצה משאבים לעזרת העצמאיות הזעירות. במובן הזה, נדמה שמאבקי הפועלים רלוונטיים מאוד, אך הם נדרשים לשנות צורה, כי גם בעולם המודרני, החופשי והגמיש, יש מציאות קשיחה.
כשאין יחסי עובד-מעביד אין מי שמבטיח יציבות. כשאין ארגון, אין מי שמגן. וכשאין "בוס" אחד – קשה אפילו להגדיר מול מי נאבקים. האם זו הפלטפורמה? הלקוח? השוק? או אולי הציפייה החברתית להיות זמינה תמיד, להסכים לכל פרויקט, לא להגיד "לא"? במדינת ישראל של שנות העשרים במאה ה-21, עצמאים ועצמאיות לא זוכים להגנה על מקורות הפרנסה ואין להם רשת בטחון ממשלתית למקרה של קפאון כפוי כמו מלחמה או משברים אחרים.
עבור נשים, המורכבות הזאת מתעצמת. מצד אחד, עולם הפרילנס מאפשר גמישות, משהו שנשים רבות זקוקות לו כדי לשלב בין עבודה, משפחה וחיים. מצד שני, אותה גמישות בדיוק יכולה להפוך למלכודת. הגבולות מטשטשים, שעות העבודה נמתחות והביטחון הכלכלי הופך שברירי. אין חופשת מחלה, אין ימי חופש בתשלום, אין דמי אבטלה למקרה שהעסק קורס ואין הגנה.
כך נוצר מצב פרדוקסלי שבו דווקא כשהשגנו חופש, איבדנו ביטחון.
אם בעבר המאבק היה על תנאי העסקה, היום הוא צריך להיות על עצם ההכרה כעובדת. מי נחשבת עובדת? האם פרילנסרית שמבצעת עבודות קבועות עבור גוף אחד זכאית להגנה? ומה לגבי נשים שעובדות במספר עבודות קטנות במקביל – מי אחראי להן?
השאלות האלה אינן תיאורטיות. הן קובעות מי תקבל שכר הוגן, מי תוכל לנוח כשהיא חולה ומי תישאר לבד מול חוסר הוודאות.
אז איך נראה מאבק עובדים בעולם בלי מעסיק אחד?
אולי הוא כבר לא מתרחש רק ברחובות, אלא גם בקבוצות ווטסאפ, ברשתות חברתיות וביוזמות קהילתיות. אולי הוא פחות מאורגן, אבל לא פחות נחוץ. יותר ויותר נשים מתחילות לדבר על תמחור הוגן, על גבולות מול לקוחות, על זכות לבחור ולא רק להיאבק על הזדמנויות. זהו מאבק שקט יותר, מבוזר יותר – אבל כזה שמבקש להחזיר שליטה.
יכול להיות שהשאלה האמיתית היא לא מה נשאר מיום הפועלים – אלא מה אנחנו צריכות להמציא מחדש.
כי אם אין יותר 'מעסיק אחד' אולי הגיע הזמן לבנות מודלים חדשים של הגנה- קהילות מקצועיות חזקות, רגולציה שמכירה בצורות העסקה חדשות והגדרה רחבה יותר של זכויות עבודה.
יום הפועלים דהה ונעלם, אבל הוא רלוונטי ונחוץ. שם אחר, מיתוג אחר והובלה אחרת נחוצים. קולן של נשים, במיוחד העצמאיות הוא אולי הקול שיכול להגדיר מחדש את המאבק כולו.
