שרה – שאלון לגיבורות הדרום
היא ניסתה לשמור על השבת עד שאחותה הודיעה לה שפרצה מלחמה. היא יצאה תחת אש לחלץ את בעלה וילדיה מבית הכנסת, ועכשיו היא מארגנת את תושבי שדרות בהרצליה. קראו את הריאיון שלנו עם שרה אברהם.
- ספרי קצת על עצמך נכון ל6/10/2023
נולדתי וגדלתי בשדרות, כל משפחתי בשדרות. בשנים האחרונות חליתי והחלמתי מסרטן, ואחרי החלמתי התחלתי לעבוד כמנהלת משרד של האגף לפיתוח כלכלי תעסוקתי בעיריית שדרות. במסגרת תפקידי אני אחראית על פרויקטים שונים בעיר. חוץ מזה אני נשואה ואימא לארבעה ילדים בגילאי 11 עד 24. - איפה המלחמה תפסה אותך?
שמחת תורה הוא חג מיוחד עבורנו. עבדנו קשה מאוד לקראתו, כדי להכין את בית הכנסת שלנו שנמצא מרחק כמה קילומטרים מהבית, להקפות השניות. ארגנו הכל, כולל מכונת סוכר ומכונת פופקורן לילדים. היתה המון התרגשות באויר בשבת בבוקר. ואז התעוררנו ב6:30 למשמע אזעקת צבע אדום; אירוע רגיל אצלנו. נכנסנו בנוהל לממ"ד. אנחנו שומרי שבת ולכן לא היינו מחוברים לטלפונים. אחרי כחצי שעה בממ"ד, בעלי החליט ללכת לבית הכנסת. היו הרבה יותר בומים מכרגיל, ולכן ביקשתי ממנו לשנות תוכניות, וללכת לבית הכנסת הקרוב לבית, ולא לזה שמרוחק מאתנו. הוא יצא עם הבן הבכור והם עוד התלבטו לאן ללכת, ולמרבה המזל החליטו להישאר קרובים לבית. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היו מתעקשים. הבן השני יצא כמה דקות אחריו, ובהמשך גם הבן השלישי. אחרי שכולם יצאו, הבת שלי שנשארה אתי בבית קיבלה פתאום טלפון מחברים – יש אצלכם בשדרות חדירת מחבלים. עדיין לא נפל לנו לגמרי האסימון. התחלנו לקבל עוד ועוד הודעות על אנשים שאנחנו מכירים שנרצחו. אחד אחרי השני. בשלב הזה עוד לא פתחתי את הטלפון, ואחותי, שגם היא שומרת שבת, התקשרה לבת שלי והתחילה לצעוק עליה – למה אימא לא עונה לי לטלפון?! אנחנו במלחמה! רק אז אני מבינה. מיד התקשרתי לשכן וביקשתי ממנו שנרוץ לבית הכנסת לקרוא לבעלי ולבנים. הוא יצא לפניי, לבוש שכפ"ץ ועם נשק, ואני אחריו. ראינו את הבנים יוצאים מבית הכנסת, עדיין לא יודעים שום דבר. התחלנו לצעוק אליהם – יש מלחמה, רוצו מהר הביתה! הבן הבכור פותח את הטלפון ורואה שקיבל צו 8. לאט לאט התחלנו להבין מה קרה לנו. ביום ראשון ושני היה לא פחות קשה. עדיין היה חשש כבד לחדירת מחבלים, והעירייה הוציאה הודעה להסתגר בבתים ולהשאיר אורות מכובים. רק ביום שלישי באו שני חיילים חמושים ללוות אותי לחמ"ל בעבודה. כשהגעתי לעבודה הרגשתי טוב. יכולתי סופסוף לעשות משהו לטובת הכלל. כשהייתי שם, הבת שלי התקשרה שיש נקישות בדלת. אמרתי לה לא לפתוח, ושלחנו מיד חיילים. הם לא מצאו את המחבלים, אבל הבנו שקרוב לוודאי שהנקישות היו שלהם, כי בעיר לא היתה נפש חיה. - איך ומתי יצאתם משם?
ביום שלישי ב17:00 אמרו לנו להתפנות מהעיר, אבל היו כל הזמן מטחים והצלחנו לצאת רק ב-22:30. לא הספקנו לארוז כלום; לקחתי רק את מה שהיה על המיטה. בעלי נסע להביא את חמותי, שהיא אישה עם מוגבלות, וכך יצאנו לדרך. זאת היתה נסיעה סופר מפחידה. כל הדרך התפללתי. כשראינו מכונית משטרה אמרתי לבת שלי להיצמד אליה, ושנייה אחר כך – להתרחק כי אולי אלה מחבלים שהשתלטו על מכונית משטרה. היא חשבה שהיא משתגעת כבר ממני. מאוד פחדנו. הגענו אחרי שעתיים מסוייטות, בחצות וחצי, להרצליה. בהתחלה היה לי שקט מדיי, ואז התחילו אזעקות גם כאן. - איפה את היום?
מאז אני במלון דניאל, וממשיכה בעבודה, ביתר שאת. אני פוגשת גופים שונים שרוצים לעזור, פוגשת מתנדבים, מבררת צרכים של התושבים שלנו כאן. מארגנת לו"ז לילדים ולמבוגרים, ועסוקה בעשייה. באחד הבקרים חברה אמרה לי – הפכת לכוכבת! מתברר שערב קודם, שודרה כתבה אודותיי בחדשות ערוץ 11. אני אפילו לא שמתי לב שמצלמים אותי לכתבה, מרוב שהייתי עסוקה. אחר כך נזכרתי שמישהו באמת שאל אותי כל מיני שאלות, אבל לא היה לי מושג שזה ראיון ושמצלמים אותי.
- מאין הכוחות?
יש הרבה רגעים קשים. אני רואה את זה גם על עצמי וגם על אנשים אחרים פה במלון. אני למשל, ממש פוחדת להישאר לבד בחדר. כל הזמן חושבת שמחבל מתחבא איפשהו ועוד רגע הוא יתנפל עליי. גם מתוך שינה אני מתעוררת מתוך חלומות זוועה. אבל, אחרי שחליתי בסרטן, הפכתי לוחמת, וזה נותן לי המון כוחות. וחוץ מזה, אני אישה מאמינה. אני מאמינה שהכל מלמעלה.
- מה את מאחלת לעצמך לעתיד?
אני מאחלת לעצמי ולכל עם ישראל לחזור כמה שיותר מהר לשגרה. ברמה האישית, אנחנו גרים כרגע בבית שכור, ואני מאחלת לעצמי ולמשפחה שלי שנבנה את הבית הקבוע שלנו בשדרות, ונחזור לחיות שם. וכמובן שאני מאחלת לכל תושבי העוטף שהבטחון יחזור. הספיק לנו מהקסאמים ומהטרור.
