10 שאלות עם מיכל כהן

1. מה את עושה בחיים?

אני מנכ״לית קרן רש״י, אחת הקרנות הגדולות והמובילות בישראל, הפועלת לצמצום פערים חברתיים ולקידום שוויון הזדמנויות ומוביליות חברתית, בדגש על ילדים, בני נוער וצעירים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. במסגרת הקרן פועלות שמונה עמותות ושותפות רחבה עם רשויות מקומיות, משרדי ממשלה, המגזר העסקי ושותפים פילנתרופיים לקידום מהלכים רחבי היקף בתחומי החינוך, הרווחה, התעסוקה והפיתוח הכלכלי והאזורי.

בסופו של דבר, המשימה עליה אני אמונה היא להבטיח שהמקום שבו ילד נולד וגדל לא יקבע את ההזדמנויות שיהיו לו בחיים ולחזק את היכולת של קהילות ואזורים שלמים לצמוח ולהתפתח.

2. מה חלמת להיות כשהיית קטנה?

חלמתי להיות מנהלת. כילדה לא ממש ידעתי מה זה אומר, אבל הייתה לי תמונה בראש: משרד גדול, עובדים, חליפות ותיק ג׳יימס בונד. היום אני יכולה לומר שהגשמתי מעבר למה שציפיתי. אבא שלי היה מנכ״ל בגיל צעיר, וכנראה משהו מהדימוי הזה נטמע בי.

3. ספרי לנו על 2-3 אבני דרך משמעותיות בחייך המקצועיים.

אני תמיד אומרת שיצרתי לעצמי את ההזדמנויות, הן לא נפלו עליי מהשמיים. כשהייתי מורה, בתקופה של חופשת הלידה שלי, היה צורך להרכיב מערכת שעות בבית הספר. הגעתי בערבים ועשיתי את זה בהתנדבות. לימים, העשייה הזאת סימנה לי את הדרך לתפקיד סגנית מנהלת, אחרי שלוש שנים כמורה.

בהמשך, עברתי לתפקידי ניהול ופיקוח, ומשם לתפקידים בכירים במשרד החינוך. בכל מעבר כזה הייתי צריכה גם אומץ להגיד בקול: ״אני רוצה״. קיבלתי בדרך לא מעט תשובות שליליות, אבל המשכתי להציב את עצמי כאפשרות. לא חיכיתי שמישהו יציע לי את התפקיד הבא.

4. מה הטעות הכי גדולה שעשית במהלך דרכך המקצועית?

אין טעות אחת שאני יכולה להצביע עליה. מי שמנהל אנשים ומערכות גדולות עושה טעויות, אין דרך אחרת. כשאני מסתכלת לאחור, אני חושבת שבתפקידים בכירים הייתי מאוד אמביציוזית ונלחמתי כמעט על כל נושא שהאמנתי בו. עם השנים למדתי שצריך לבחור את המאבקים בצורה מדויקת יותר, ולא להילחם על הכול.

5. מה למדת על השירות הציבורי מאז שעברת לקרן רש״י?

אני עדיין מאמינה שהשירות הציבורי הוא אחד המקומות המשמעותיים והמשפיעים ביותר שאפשר לעבוד בהם. דווקא משום כך, כואב לי לראות את היחלשותו בשנים האחרונות.

צריך להיות איזון בין הדרג הנבחר – שצריך להיות מסוגל לממש את מדיניותו, לבין הדרג המקצועי, שתפקידו לספק ידע ושיקול דעת. בעבר ייתכן שהאיזון נטה יותר לכיוון הדרג המקצועי. היום, בעיניי, המטוטלת נעה רחוק מדי לצד השני. כשנאמנות לנבחרי הציבור הופכת לשיקול מרכזי יותר ממקצועיות, השירות הציבורי נפגע. צריך לדאוג שיגיעו לשירות הציבורי אנשי ונשות מקצוע טובים, שהנאמנות שלהם היא למדינה ולמשרדים שהם משרתים, ולא לאדם מסוים.

6. מה משתנה כשיותר נשים יושבות סביב שולחן קבלת ההחלטות?

החלטה טובה היא החלטה שלקחה בחשבון מגוון דעות, ולא רק עמדה אחת. נשים מביאות לשולחן נקודות מבט, ניסיון ומחשבות חדשניות נוספות. ככל שהשולחן מגוון יותר, גדל הסיכוי לקבל החלטות טובות ומאוזנות יותר.

יש כאן גם עניין של הוגנות. נשים מהוות מחצית מהאוכלוסייה, והן צריכות להיות מיוצגות באופן שווה בקרב מקבלי ההחלטות – בשירות הציבורי, בחברות ממשלתיות וגם בעולם העסקי. לא מדובר בהורדת הרף המקצועי או בקידום נשים רק משום שהן נשים. יש נשים מקצועיות ומוכשרות שצריכות להיות שם.

7. אילו נשים עדיין חסרות בצמרת השירות הציבורי?

קודם כול, חסרות נשים. השאלה היא לא רק כמה נשים עובדות בארגון, אלא מי יושבת בהנהלה ומי מקבלת את ההחלטות. גם בארגון שרוב העובדות בו הן נשים, זה לא מבטיח שהן נמצאות בתפקידים הבכירים.

צריך לראות יותר נשים בעמדות הובלה – מנכ״ליות, שרות, חברות הנהלה ודירקטוריון. נשים חזקות ומקצועיות שמביאות ערך ושותפות לעיצוב המדיניות. שם צריך לחולל את השינוי.

8. מהו המצפן שלך כשאת צריכה לקבל החלטה גדולה?

קודם כול, הערכים שלי: מה נכון בעיניי, מה צודק ומה מביא בחשבון את מגוון העמדות. כשמקבלים החלטה שמשפיעה על מערכת גדולה ועל הרבה אנשים, חשוב לי להביא לשולחן גם את מי שמתנגדים לה. צריך לשמוע את ההסתייגויות, להבין את ההשלכות ולשאול מי ירוויח מההחלטה ומי עלול להיפגע ממנה.

אני אומרת למנהלים שלי שאין אמת אחת. בסופו של דבר צריך לשקול את היתרונות והחסרונות ולראות גם את האנשים שההחלטה נוגעת בהם וגם את התמונה המערכתית הרחבה.

9. אם היית פוגשת היום את עצמך בגיל 16, איזו עצה היית נותנת לעצמך?

הייתי אומרת לעצמי: תאמיני. לכי עם המצפן שלך עד הסוף, ואל תתני לפחדים, לרעשים או לאנשים שמביטים בך בעין לא טובה להסיט אותך. במידה רבה הלכתי בדרך הזאת, אבל לא פעם הקשבתי גם לקולות האלה.

10.  עם אילו מחשבות או תחושות את נרדמת בלילה?

אני הולכת לישון כדי לישון, לא כדי לחשוב. כשבכל זאת עולות מחשבות הן על דברים שעוד צריך לעשות, רעיונות שעולים באמצע הלילה, השאלה על מה הדבר הבא. אולי זה פשוט חלק ממני, גם כשהראש אמור לנוח, הוא כבר מתכנן את הצעד הבא.